מאמרים
מאיה בן ארי
המאמר נכתב ביום פטירתה של מאיה 28/10/2020
תחילת הדרך המשותפת
ב - 11/2006 התחלתי לאמן קראטה.
התלמידה הראשונה שהייתה לי הייתה מאיה.
את מאיה הכרתי משני כיוונים.
הראשון - מאיה היא אחות של חבר ילדות שלי – מירון.
השני – התחלתי להתאמן בשנת 1986, ומאיה הצטרפה לדוג'ו שנתיים אחרי.
כבר אז הראתה שהיא מזן אחר. הייתה לה נחישות ורצון עז להצליח מההתחלה.
התאמנו יחד עד שמאיה התגייסה.
בזמן השירות שלה היה לה הרבה זמן להתאמן.
הרמה הטכנית שלה הייתה מדהימה.
קינאתי בה והערצתי אותה על המשמעת.
כשהשתחררתי מהצבא מאיה ניהלה את הדוג'ו בערד, כשחואן קרלוס עזב את הארץ.
הצטרפתי לאימוני הקבוצה בהדרכתה.
לאחר פחות משנה טסתי לחו"ל וחזרתי אחרי 7 שנים.
בשנת 2005 פגשתי את מאיה בדוג'ו של דניאל קרן מאטסובאיאשי ריו בתל אביב.
באחד מסופי השבוע בו שנינו ביקרנו את ההורים שלנו בערד,
מאיה הגיעה לבית הורי והראיתי לה קצת ממה שלמדתי בחו"ל.
העיניים שלה נפתחו גדול ורחב, והיא אמרה לי:
"אני אהיה התלמידה הראשונה שלך"
כך היה.
מאז אנחנו שוב יחד.
לימים הדוג'ו עבר (מספר רב של פעמים) ותמיד מאיה הייתה איתי. גם אם היו שיעורים בהם כל הקבוצה הייתה רק שנינו, או תלמיד שניים נוספים.
מתאמנים, נהנים, לומדים, דנים בדברים, מעשירים אחד את השנייה בידע הרב שנאגר בראשנו במהלך שנות האימון הרבות של שנינו.
מעבר מהיר לשנת 2007
תחילת אוקטובר 2007 (לפני 13 שנים ושבועיים!)
מאיה ואני נוסעים ברכב מקווינס ללונג איילנד.
אני סיימתי אימון בוקר של ג'ו ג'וטסו יפני,
חוזרים לרוזאטי האנשי להמשך אימוני קראטה.
ברקע מתיסיהו שר לנו מדיסק שקניתי יום לפני.
מאיה שומעת את סוף השיר ומתחברת אליו.
Welcome to the desert of my soul"
You can stay if you like
There's room for one more…"
((Matisyahu – WP
אומרת אהבתי.
הרגע נצרב במוחי.
השיר כל כך מתאים למאיה.
שקטה, לעיתים נראה שהיא לבד, אך זו הייתה בחירתה.
להיות קרובה מרחוק.
בתום אותו ביקור בניו יורק מאיה הרוויחה את החגורה השחורה שלה (פעם נוספת) שודאן.
אז מי הייתה מאיה בשבילי ובשביל שאר התלמידים בבית הספר?
היא הייתה התלמידה הראשונה שלי והבכירה מכולם.
היא עזרה וליוותה אותי מהרגע הראשון שהתחלתי ללמד בארץ.
טסנו יחד לארה"ב לשבועיים של אימונים אינטנסיביים ב2007.
טסנו לסופש של אימונים עם שינזאטו סנסאי בסלובניה ב2015.
מאיה נכחה ברוב בחינות הדרגה של התלמידים הבוגרים שלי.
עזרה לי בכתיבת דפי הבחינה ונתנה רעיונות נהדרים לשיפור.
מאיה שפטה בתחרויות השונות שערכתי לתלמידי.
את קורס עוזרי המדריך מאיה עזרה לבנות יחד עם דור.
הרבה מהילדים שמתאמנים איתי מספר שנים (ילדים) מכירים אותה.
ביום ההולדת שלה (שחל עוד שלושה ימים) תמיד הייתה מגיעה מוקדם יותר ועושה שיעור כפול.
אחד עם קבוצת הילדים המתקדמים והשני עם הבוגרים.
ויותר מכל מאיה התאמנה איתי יחד.
למדתי ממה כל כך הרבה.
השיעור שהכי נהניתי ממנו היה השיעור של שישי בבוקר.
שיעור שרוב הזמן רק היא ואני היינו יחד.
מתאמנים, משתפרים, מדברים, משתפים, מתייעצים.
ושיעורי הקרבות... איזה שיפור, איזה התגברות מנטאלית אדירה!
כמה היא חששה מזה, אבל אחרי כמה שיעורים היא הייתה פשוט מדהימה!
הרצון שלה להשתפר, לדייק ולהצליח היה אדיר.
בשנה האחרונה בה מאיה ואני התאמנו יחד, היינו מתאמנים 4 פעמים בשבוע יחד.
הרמה הטכנית שלה הייתה עצומה.
היא התגברה על הרבה מכשולים פיסיים ובעיקר מנטאליים.
שלב הגילוי
8/2018
הגאשוקו (מחנה האימונים) השנתי שלנו.
אימון פתיחת הגאשוקו בים.
מאיה מגלה קושי רב בלשמור על יציבות.
נכון הים היה סוער, אבל היה שם משהו מעבר לזה.
כמובן שאף אחד לא ידע במה מדובר.
כששאלתי את מאיה בנושא, ענתה עם דמעה בעין שהיא לא יודעת למה זה.
ביום ראשון שלאחר הגאשוקו מאיה דור ואני העברנו את המחזור הראשון של קורס עוזרי המדריך שבנינו יחד.
בשיעור (שמסתבר שהיה האחרון שלנו יחד) מאיה ואני מתרגלים קאטה.
מאיה שוב לא יציבה.
אני שואל אותה מה קרה?
היא מסתובבת לכיוון הקיר עם דמעות בעיניים ואומרת בחצי כעס חצי תסכול, שהיא לא יודעת מה זה.
שבוע לאחר מכן, אני מקבל הודעה "תמימה".
"סנסאי היום לא אגיע לשיעור,
הלכתי לרופא בקשר לרגל והוא שלח אותי למיון"
אני עונה לה :
"חשבתי עליה הרבה והתלבטתי אם להציע לה לבדוק את הרגל,
ואולי לקחת שיעור חופש"
המחלה הארורה
הביקור במיון היה ארוך.
5 ימים!
גילו למאיה גידול בראש בגודל של כדור גולף על סטרואידים.
אמרה שזה סופני.
אבל המשיכה ללחום.
בפיזיותרפיה ובשיקום היו בהלם ממנה.
היא חזרה ללכת.
אפילו מדרגות ירדה לבד.
היא חזרה לדוג'ו.
הפעם הראשונה כל כך התרגשתי שהיא ירדה במדרגות.
אין לתאר.
אבל בכל זאת כתבתי על כך באחד הפוסטים:
"לפני הבחינה של מתן לחגורה החומה שאלתי את מאיה (כמו תמיד) אם תבוא לסייע לי למרות הקשיים - תשובתה הייתה קצרה, חדה ומיידית - כן!
את דפי הבחינה מאיה הכינה לנו כמו תמיד ואף ניסחה את השאלות התיאוריתיות שהיה צריך לענות עליהן.
הידיעה שמאיה חוזרת לדוג'ו גם אם זה בסיוע קביים ושאר אביזרים גרמה לי להתרגשות רבה.
זה היה הביקור הראשון של מאיה מאז שחלתה לדוג'ו רחובות בכדי לסייע לי בבחינה של מתן לחגורה החומה.
לראות את מאיה יורדת לבדה במדרגות לפני תחילת הבחינה, גרם לי להתרגשות רבה ביותר, וגם למתן שנבחן ודור שבא לשמש אוקה בבחינה.
לראות את מאיה שוב בחליפת קראטה, היה וואו גדול, ולשבת שוב יחד במהלך הבחינה, לשאול, להתייעץ ולשמוע את דעתה היה יקר מפז."היא באה לסייע בבחינות של דור ומתן.
היא באה לצפות בשיעורים משותפים בהם אירחתי מורים.
היא באה לבחון איתי תלמידים של דור בדוג'ו בראש העין ומשם המשיכה איתי לשיעור משותף בדוג'ו של ספיר טל בפתח תקווה.
ישבה, צפתה, צילמה ונהנתה.
היא באה לשיעורי סקייפ עם רוזאטי האנשי, בהם רק בכירי תלמידי השתתפו.
למרות שלא יכלה להשתתף פיסית, הייתה שם צפתה ונהנתה.
היו איזה שבועיים בהם הייתה בדוג'ו פעמיים בשבוע.
היה פשוט אדיר. לרגע הרגיש לי טבעי...
באחת מבחינות הדרגה של מתן או דור היא אומרת לי:
"חסר לי משהו"
ואני מופתע (כי אני יודע שהזיכרון הכל כך טוב שלה, כבר לא כל כך טוב)
"מה חסר לך"?
ואז היא מזכירה לי איזה בונקאי ישן שאנחנו כבר לא מבצעים.
הייתי מאושר!
"נכון! איזה מזל שאת כאן להזכיר =))))))))"
עם בואה של הקורונה החלה ההחמרה ( בלי קשר לקורונה) ואיתה גם הריחוק הארור הזה.
כבר אי אפשר לבקר...
היכולת לדבר ולכתוב הודעות יורדת...
כל פעם ששאלתי איך אפשר לעזור, רק ביקשה שאמשיך לשלוח תמונות וסרטונים.
בהודעה האחרונה המשמעותית שמאיה כתבה לי היא שיתפה את הקושי בשליפת מילים וכתיבת הודעות ארוכות. איך זה יכול להיות? מאיה הרהוטה, שמביעה את עצמה בצורה כל כך ברורה והחלטית...
בשישי האחרון מתן ואני נפגשנו בשעה 6 בבוקר כדי לצלם למאיה דברים שרצינו לשתף אותה.
ידענו שאולי היא לא תצפה בהם, אבל נפגשנו בכל זאת.
חשוב לנו שמאיה תישאר מעודכנת וידענו שזה מה שאנחנו יכולים לעשות. אז עשינו.
הבוקר מאיה הלכה מאיתנו באופן הפיסי, אבל ברור לי שברוחה היא תמיד תהיה איתנו.
מאיה תמיד תהיה חלק מהדוג'ו ומבית הספר שלנו לאמנויות לחימה והגנה עצמית.
כבר יש לי תוכניות משותפות בשבילה ובשבילנו.
מאיה - חברה,שותפה ותלמידה.
אני כבר מתגעגע
ת.נ.צ.ב.ה
R.I.P
31/10/1973-28/10/2020
